יש רגעים שבהם המצב חדש, אבל התחושה מוכרת מאוד. שוב קשה לומר מה אנחנו רוצים. שוב הסכמנו למשהו שלא התאים לנו. אחר כך מגיעה השאלה: איך מצאתי את עצמי כאן פעם נוספת?
בעבודה שלי אני מזמינה להתעכב על הרגע הזה. לפני שממהרים להסביר או לתקן, אפשר לנסות להבין מה קרה, מה הרגשנו ומה היה חשוב לנו באותו זמן.
להתחיל במצב אחד, מסוים
המילים ״אני תמיד מוותרת״ או ״אני אף פעם לא מצליח״ משאירות מעט מקום לסקרנות. קל יותר להתבונן באירוע אחד שאנחנו זוכרים היטב: מי היה שם, מה נאמר, ומה רצינו לומר ולא אמרנו.
ניקח דוגמה דמיונית: אישה מתבקשת לקבל על עצמה משימה נוספת בעבודה. היא עמוסה, ובכל זאת מסכימה מיד. רק בערב היא מבחינה בכעס שלה. אולי חששה לאכזב, אולי רצתה להוכיח שאפשר לסמוך עליה, ואולי לא הספיקה לברר עם עצמה אם המשימה אפשרית. כל אחת מהאפשרויות מזמינה שיחה אחרת.
מה חשוב להבין על עצמנו?
כשאני מקשיבה לסיפור כזה, מעניין אותי להבין את החיבור בין החוויה בהווה לבין הדרך שהאדם עבר. האם התחושה מוכרת ממקומות נוספים? מה הוא מבקש לשמור עליו? ומה היה רוצה לאפשר לעצמו כיום?
הקשר שעולה בשיחה הוא אפשרות להתבוננות. כדאי לבדוק אם הוא מתאים לחוויה האישית, ולהשאיר מקום גם להסברים אחרים. אין צורך למצוא סיבה אחת שתסביר את כל הסיפור.
לתת לבחירה צורה מעשית
בדוגמה שלנו, אפשרות אחת היא לבקש זמן לפני שמשיבים: ״אבדוק את העומס שלי ואחזור אלייך״. כך נוצר רגע שבו אפשר לחשוב ולבחור תשובה. עבור אדם אחר, הצעד המתאים יהיה לומר במפורש מה הוא צריך.
אפשר לחזור לאירוע מהימים האחרונים ולשאול: מה רציתי באותו רגע? מה הקשה עליי לבטא זאת? איזו תשובה הייתי רוצה לנסות בפעם הבאה? אין צורך לענות על הכול מיד.
במפגשים אני משלבת את ההתבוננות הזאת עם הגישה האנרגטית שבמרכז עבודתי ועם כלים נוספים, לפי רצון המונחה. הכוונה היא להכיר את עצמנו מעט טוב יותר, ומתוך ההיכרות לבחון אפשרות לבחירה אחרת.